הפרשה נמצאת בספר שמות מפרק י' פסוק א – י”ג פסוק טז.
הפרשה מתחילה במילים הבאות: ויאמר אלוהים אל משה: ב˙א אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו.
הם נאלצו לשתות ולהתרחץ בדם, למצוא צפרדעים בארון, להתגרד מכינים על הראש, לברוח מחיות רעות, לראות את הבהמות שלהם מתות ממחלות, להתגרד שוב – הפעם בכל הגוף ואפילו לחטוף כדורי ברד ענקיים כמו סלעים מהשמים.
אבל המצרים ופרעה מלכם, עדיין לא השתכנעו לשחרר את בני ישראל ממצרים.
בפרשת ב˙א נפגוש בשלוש המכות האחרונות שחוטפים המצרים, עד שפרעה מסכים, סוף סוף, לשחרר את בני ישראל. אחרי מכת הברד מפרשת ''וארא" (הפרשה הקודמת לנו), לא נשארו יותר מדי פירות וירקות בשדות של המצרים, והם התקשו להתקיים. משה ואהרון מביאים שוב את הדרישה: "שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"(שמות, פרק י' פסוק ג) הם מאיימים במכה נוספת – מכת ארבה. אבל פרעה סירב שוב לשחרר את העם, למרות שעבדיו התחננו שישחרר אותם כבר.
בגלל סירובו של פרעה אלוהים מטיל על המצרים מכה שהרסה גם את המעט שעוד נשאר בשדה – מכת הארבה. גדודים של ארבה – מעין חרגול מעופף – הגיעו למצרים וחיסלו את העצים והצמחים שעוד נותרו אחרי הברד. למצרים לא נותר דבר לאכול.
כשפרעה לא יכול היה יותר – הוא קרא למשה ואהרון והתחנן בעצמו: הפסיקו את זה! המכה נפסקת אבל פרעה ממשיך לא לשחרר את העם.
המכה התשיעית גרמה לשלושה ימים של חיים קשים במיוחד עבור המצרים. במשך שלושה ימים "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות, פרק י' פסוק כ"ג) החושך היה כל כך כבד, שהמצרים לא יכלו לזוז מהמקום שלהם כלל במשך כל הזמן. מעניין שלבני ישראל שהיו במצרים, לא היה חושך באותו הזמן.
"אני מוכן שתלכו להתפלל לאל שלכם, אבל תשאירו את הבהמות שלכם!” אמר פרעה למשה. “בשום פנים ואופן,” ענה מנהיג העבדים. הכעס של פרעה היה גדול, ושוב לא הסכים לשחרר את בני ישראל.
ואז, בשיאו של המתח, אמר אלוהים למשה: “אכה את המצרים רק עוד פעם אחת, ואז ישחררו אתכם. באמצע הלילה ימותו כל הילדים הגדולים, הבכורים, במצרים – אנשים וגם בהמות, אבל אצל בני ישראל לא ימות אף אחד. אתם עומדים לצאת ממצרים וזהו המאורע החשוב ביותר בתולדותיכם. אתם עומדים לצאת לחופשי.
לפי המסופר בפרשה, באמצע הלילה מתו כל הבכורים בארץ מצרים. פרעה והמצרים הזעיקו את משה ואהרון וצעקו עליהם: “צאו! צאו כבר ממצרים!”. בני ישראל לא חיכו, הם לקחו את הילדים, הבהמות והתיקים והזדרזו לצאת לדרך. הם יצאו במהירות, לפני שפרעה ישנה את דעתו, ולכן לא הספיקו להכין לעצמם לחם כצידה לדרך. הבצק לא הספיק להחמיץ אפילו.
כדי לזכור את יציאת מצרים, ציווה אלוהים לחגוג בכל שנה את חג הפסח. ואתם, איך אתם חוגגים את החג?
במדריך לכתיבת דרשה תמצאו מידע שימושי על מבנה הדרשה ותהליך כתיבתה.
בכל פרשה ישנם נושאים מרתקים רבים שיכולים לשמש אתכם בכתיבת הדרשה שלכם. הנה כמה רעיונות מעניינים לכתיבת דרשות על הפרשה:
לפניכם מספר יצירות תרבותיות העוסקות בפרשה. תוכלו לצטט מהשירים ולשלב קטעים מהם בתוך הדרשה שלכם או להוסיף את התמונות כחלק מן העיצוב.
שילובן של יצירות אמנות בדרשתכם מעשיר אותה, מעלה את העניין בקרב המאזינים ויוצר קשר רגשי וחוויתי של כל אחד ואחת עם הנושאים בהם עוסקת הפרשה.
הצעקה, אדוארד מונק, 1893
הצעקה הגדולה, שנשמעה על פני ארץ מצרים בעקבות מותם של בכורות מצרים, מזכירה לנו צעקה אחרת, שעונה לשם הצעקה. הכוונה היא לציורו של אמן נורווגי מוכשר בשם אדוורד מונק, משנת 1893. בציור נראה אדם שלופת בידיו את ראשו וצועק באימה. מאחוריו שמים אדומים, לשון ים מפותלת ומזח מעץ.
"הלכתי עם חברים בדרך", כתב מונק, "השמש שקעה ומיד השמים הפכו אדומים כדם. עצרתי, חשתי מותש ונשענתי על הגדר. היה דם ולשונות אש על לשון הים (הפיורד) ועל העיר. חברי המשיכו ללכת ואני רעדתי מאימה. חשתי בצעקה אינסופית על פני הטבע".
מדוע צייר מונק את הציור? לא בגלל מכת בכורות, כנראה, אולם יש חושבים כי הושפע מאחד מארועי הטבע הקשים שהיו בהיסטוריה. מדובר בסדרת התפרצויות הר הגעש קרקטואה באינדונזיה ב-1883, עשר שנים לפני שצייר מונק את הצעקה.
סדרת ההתפרצויות הזו הייתה אחת החזקות בהיסטוריה, היא נמשכה כשלושה חודשים ולוותה בנתונים מדהימים: את רעשי ההתפוצצויות וההתבקעויות שמעו ממרחק של אלפי קילומטרים, הלבה והסלעים עפו לגובה של כשמונים קילומטרים והם גרמו לגלי צונאמי הרסניים ולמאות רבות של הרוגים. בחלק גדול מהשמיים של העולם, כולל שמי נורווגיה – מולדתו של מונק – היה אובך אדמדם קל במשך חודשים רבים וכך גם תושבי צפון אירופה, הרחוקים מאוד מאינדונזיה, חשו באסון.
כאן תוכלו ללמוד על נושאים נוספים הקשורים לפרשת השבוע שלכם ולעשות את הקישור לעולם המושגים שלכם וחיי היום יום שלכם.
מומלץ לשלב אותם בדרשה שלכם ולהעשיר גם את המאזינים לדרשה.
נושא ההפטרה
אשכנזים וספרדים: נבואה על חורבן מצרים של ימי ירמיהו (ולא של ימי השעבוד), בידי בבל ועידוד ישראל שלא לפחד, כי אלוהים מושיעם.
תימנים: נבואה על חורבן מצרים של ימי ישעיהו (ולא של ימי השעבוד), על-ידי אלוהים: שעבוד, אבדן המים הפרנסה והחכמה. המצרים יפחדו, ידעו את אלוהים ויעבדוהו.
הקשר לפרשה
אשכנזים וספרדים: העיסוק המשותף בחורבן מצרים ובהושעת ישראל על ידי ה'.
תימנים: ההפטרה קשורה לפרשה בשני נושאים: האחד, העיסוק המשותף בחורבן מצרים. השני, החורבן יביא את מצרים לידיעת ה': "וְנוֹדַע אלוהים לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-אלוהים בַּיּוֹם הַהוּא" (שם, כא).
באחריותי: עונש קולקטיבי- מה אני אשם?!
מכות מצרים, בפרשות מסופר על 10 מכות קשות שניתכו על המצרים והזיקו להם ברכוש, תבואה ונפש כעונש להתעללות שלהם בעבדים העבריים (יהודים של אז).
דמיינו לעצמכם שאתם חיים במצרים הקדומה לפני 3,500 שנה ואתם בני העם המצרי, בגיל 25 והתפקיד שלכם להעביד קבוצה של עבריים ופתאום יש את כל המכות הקשות. האם זו אשמתכם? אתם עושים מה שהבוס הגדול אמר…מה אתם יכולים לעשות כדי שהמכות לא יפלו עליכם כעונש לשיעבוד העבריים…למה כל המצרים נענשים בגלל פרעה??…
חשבו על עצמכם:
- מהו עונש קולקטיבי?
- מה דעתכם על עונש קולקטיבי? יתרונות וחסרונות…
- האם הייתם פעם חלק מקבוצה שקיבלה עונש קולקטיבי? איך הרגשתם? האם היה "מגיע" לכם העונש הזה? תנו דוגמא לעונש כזה שאתם חוויתם…(בבי"ס, בבית, בתנועה…)
- האם אתם מכירים מקרים בהם עונש קולקטיבי הוא מוצדק?
- לקיחת אחריות גם כשזה לא באשמתי- אם הייתם פעם חלק מקבוצה שנענשה והרגשתם לא אשמים…חשבו על המקרה הזה! האם הייתם יכולים לגרום לכך שהמקרה האסור לא היה קורה? האם כחלק מקבוצה אין לי אחריות על מה שחברים שלי עושים?!
לדוגמא: שמעתי בהפסקה ששלושה מחבריי הכיתה מתכננים לשבור חלון בהפסקה… לאחר ההפסקה המורה נכסנה, ראתה חלון שבור, כעסה והענישה את כל הכיתה בביטול הפסקה ותשלום עבור החלון. האם את/ה באמת לא קשור לארוע? האם יכולת למנוע את שבירת החלון?!
לעתים אנו ראש קטן כאשר יש לנו כוח להשפיע ולקחת אחריות על מעשים…זה תפקיד הבוגר!
מחובתי: זיכרון אישי ולאומי
חג הפסח נחגג לזיכרון לעולם – אנו כעם חוגגים את חג הפסח דורות שלמים כדי לזכור את יציאת מצרים והארוע שבו הפכנו לעם.
למה בכלל חשוב לזכור את העבר? למה חשוב לזכור אנשים שנפטרו? מה המשמעות של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור? בהסטוריה של העם שלנו בגלויות ובמדינת ישראל נרצחו ונפלו הרבה חללים…במדינה יש ימים המוקדשים לזכרון עם טקסים לאומיים ואישיים-אילו ימי זכרון אתם מכירים?
משימה יישומית:
לזכור זו משימה לא קלה וככל שמתבגרים מבינים את חשיבותה יותר ויותר.
במשימה לפניכם את מוזמנים לבחור דמות אחת שאתם מכירים באופן אישי או שמעתם עליה מההסטוריה של העם שלנו או דמות שנהרגה בארוע שאתם זוכרים.
דמויות שנתן לבחור:
אדם שנפטר במשפחה, אדם מהשכונה או מבי"ס שנפטר, חלל צה"ל , הרוג בתאונת דרכים, אזרח שנרצח בפיגוע.
ליצור משהו לזכרו. (מכתב לדמות, גל-עד, פסל, שיר ועוד…)
חשבו יצירתית על משהו שהייתם עושים, כותבים או בונים לזכר האדם שבחרתם. ב"גל עד" הזה נסו לספר על הדמות, תכונותיה, מעשיה ומה אתם לומדים ממנה…אפשר לגעת בזיכרון אישי, משפחתי, לאומי והיסטורי שהשפיעו עליכם ואיך הדמות יכולה להיות משמעותית עבורכם היום.
