פרשת ראה

ישנן דתות ותרבויות שאוסרות על מאמיניהן לאכול בשר ודגים. בתרבות היהודית דווקא מומלץ, וזה אפילו דבר שנחשב לדרך חגיגית להעביר שבת וחג.
ההגבלות על אכילת חיות נמצאות בסוג החיה שמותר לאכול – ובדרך שבה ממיתים אותה. אין זו הגדרה רשמית, אולם לרוב החיות האסורות הן חיות תוקפניות, דורסניות, כאלו שהדת היהודית איננה רוצה בחברתן (למזלן).

הדרך שבה מותר להמית את החיה, שחיטה כשרה, היא דרך שכל מטרתה – להפחית ככל האפשר את צערה של החיה במותה.

ואיך יודעים אילו חיות מותר לאכול? זה די פשוט. אם מדובר בחיה גדולה או בבהמה – מותר לאכול את החיות שבהן אפשר למצוא את שלושת הסימנים הבאים גם יחד: הן מעלות גרה (שיטת עיכול שניתנת לזיהוי, בין היתר, על ידי כך שהחיה נראית כאילו היא לועסת מסטיק…); הן מפריסות פרסה (במקום כף רגל יש להן קצה רגל קשיחה) ושוסעות שסע (לפרסה חריץ גדול שיוצר מעין אצבעות).

אם מדובר בדג – מותר לאכול את הדגים שבהם אפשר למצוא את שני הסימנים הבאים גם יחד: יש להם סנפירים (מעין כנפיים שבעזרתם הדג מנווט במים) וקשקשים (שכבות קשיחות בעור שמגינות עליהם).

אם מדובר בציפור – מותר לאכול את כל הציפורים והעופות שאינם נמצאים ברשימת העופות האסורים. אסור לאכול את אלה: נשר, פרס, עזניה, ראה, איה, דיה, עורב, בת יענה, תחמס, שחף, נץ, כוס, ינשוף, תנשמת, קאת, רחמה, שלך, חסידה, אנפה, דוכיפת ועטלף. כל היתר – מותרים לאכילה לאחר שחיטה כשרה.

חוץ מהחיות הללו אסור לאכול חיות קטנות כמו עכברים וגם את החרקים וחבריהם.

עיון בפסקה הקודמת מגלה לנו שמותר לאכול כמעט כל ציפור או עוף שבעולם, אלא אם כן הוא נמצא ברשימה המצומצמת שמוזכרת שם, של 21 הציפורים.

מה זה אומר? שבעולם יש בערך 10,000 סוגים שונים של ציפורים ולפי פרשת ראה – בערך 9,979 שמותר לאכול.

זה נחמד מאוד, אבל הצצה בכמה ספרי מתכונים יהודיים משובחים מגלה ששומרי כשרות טועמים סוגים בודדים של עופות: תרנגולת, תרנגול הודו, יונה, שליו וזהו, פחות או יותר.

איך זה קרה?

תשובה נמצאת בחוסר היכולת שלנו לדעת למה בדיוק התכוונו בתורה כשכתבו "דוכיפת" או "נשר" או "אנפה". כיום אנו משתמשים בשמות הללו כדי לתאר ציפורים כאלה ואחרות, אבל אנו

לא יודעים אם זה, באמת, היה שמם של הציפורים הללו בימי התנ"ך.

ומה התוצאה? שמבין 9,979 סוגים של ציפורים המותרות לאכילה – אנו מסתפקים בארבע.

רוצים שניצל?

הפרשה שבה אנו עוסקים מדברת על תקופה בשנה שנקראת "ספירת העומר". מהי אותה תקופה, ומדוע ישנם כאלה שאינם מתגלחים ואינם מתחתנים בימים האלה?

הספירה הזו מתחילה בסוף החג הראשון של פסח (באמצע חודש ניסן האביבי) ומסתיימת בדיוק חמישים יום מאוחר יותר, בערב חג השבועות – שבעה שבועות לאחר הפסח.

בימי התנ"ך היו סופרים את העומרים בשדה (חבילות החיטה שהיו קוצרים). ההתחלה היא בחג הפסח, היום שמציין את היציאה שלנו ממצרים – מעבדות תחת עולו של פרעה המצרי, לחרות לאומית במדבר ואחר כך בארץ ישראל.

סיום הספירה נמצא בחג השבועות, שמציין את קבלת ספר ההנחיות של האל, הלא היא התורה. זהו הזמן שבו אנו נערכים לקבלת התורה, במשך שבעה שבועות.

אז מדוע ישנם אנשים האבלים בתקופה הזו?

כיוון שבדרך הזו אנו זוכרים את תלמידיו של ר' עקיבא, שעל פי המסורת מתו ממחלות כיוון שלא שמרו זה על כבודו של זה, ובמקום לאהוב אחד את השני – שנאו זה את זה. היום ה-33 בספירה, הלא הוא ל"ג (33) בעומר, מציין את סיום המגיפה, וכן את החזרה לחיים שמחים – עם אנשים מגולחים וזוגות שמתחתנים.